בשנתיים האחרונות, מאז ה־7 באוקטובר, משרתי ומשרתות מילואים חזרו אל שגרת החיים האזרחיים בתחושת זרות. עבור חלקם, החזרה לשגרה הדגישה פער עמוק בין מה שחוו בשטח לבין המקום שבו עבדו קודם. כך היה גם עבור אמיר ורוני, שניהם אנשי חינוך מהזירה הלא פורמלית, שהובילו צוותים, ליוו בני נוער ופעלו שנים מתוך שליחות חינוכית, והבינו שהשאלה איננה לאן חוזרים – אלא איפה אפשר להשפיע באמת.

הבחירה להיכנס אל מערכת החינוך הפורמלית, אל בית הספר במסלול המוביל לעמדות ניהול, אינה בחירה נוחה, אלא החלטה ערכית. לקראת פתיחת המחזור הקרוב של תכנית חותם-אופק לניהול, יצאנו לשמוע את הסיפורים שמאחורי הבחירה הזו.

"בחיים לא חשבתי שאחזור לבית ספר, בטח לא מהצד הזה"

רוני, בן 47 ואב לשלושה, הגיע למערכת החינוך אחרי קריירה ארוכה כמהנדס וכמנהל, כשהמעבר לא היה מובן מאליו. בשנים האחרונות, במקביל לקריירה, הוא פעל גם בעולם החינוך הבלתי פורמלי, ליווה בני נוער במסגרות של שטח ואתגר, הוביל קבוצות ועבד עם צעירים שחיפשו כיוון, גבולות ודמות בוגרת שמאמינה בהם.

"לא חיפשתי להיות מורה", הוא אומר, "חיפשתי מקום שבו אפשר להשפיע באמת לאורך זמן". דווקא הזיכרונות האישיים מבית הספר, אלה שהשאירו בו חותם לא פשוט, הפכו עם השנים למנוע.

"הבנתי שמתוך המפגש היומיומי עם תלמידים, יום אחרי יום, אפשר לייצר שינוי אמיתי. לא סדנה, לא פרויקט נקודתי, אלא תהליך. משהו שנבנה לאט, אבל מחזיק"

אמיר הגיע מזווית אחרת. שנים של עשייה בחינוך הבלתי פורמלי, הובלת צוותים, שירות מילואים אינטנסיבי. אבל הרגע שבו הכול התחדד הגיע דווקא אחרי ה־7.10.

"חזרתי מהמילואים למשרד", הוא מספר. "ישבתי מול המחשב, ניסיתי לחזור לשגרה, ופתאום זה פשוט לא הסתדר. הרגשתי שאני לא מצליח להמשיך כאילו כלום לא קרה".

הפער בין מה שעבר בשטח לבין היומיום הארגוני היה גדול מדי. "הבנתי שעשיתי דברים חשובים, אבל ההשפעה שלי מוגבלת. שיש מקומות שבהם ההחלטות באמת מעצבות חיים, ואליהם צריך להיכנס. לא מהצד".

המעבר מהמערכת הבלתי פורמלית לבית הספר לא נתפס אצלו כברירת מחדל. להפך. "זה מקום מורכב, לפעמים מתסכל. מערכת גדולה, איטית, עם הרבה חסמים. אבל זה גם המקום שבו אפשר להשפיע בקנה מידה רחב יותר. אם אתה רוצה לשנות מציאות, אתה צריך להיכנס פנימה, גם אם זה לא נוח".

הכניסה למערכת אינה פשוטה. יש פערי תרבות, עומס רגשי, בירוקרטיה ושחיקה. שניהם מדברים על פחדים. על ויתורים כלכליים. על שאלות של זהות. אבל גם על הפתעה.

"מצאתי סביבי אנשי חינוך מצוינים", אומר רוני. "חדר מורים מלא תשוקה, לא אדישות". אמיר מוסיף: "מה שעשה את ההבדל עבורי זו המעטפת. לדעת שאתה לא לבד בתוך המורכבות, שיש מי שמחזיק אותך גם כשקשה".

כאן נכנסת לתמונה תוכנית אופק לניהול

מירב פז מידן, שמובילה את התוכנית, מדברת על הצורך להביא אל תוך בתי הספר אנשים ונשים עם ניסיון חיים וניסיון ניהולי. "ניהול בית ספר זו עמדת הנהגה. מנהלי ומנהלות בית ספר מובילים קהילות שלמות. תלמידים, צוות, הורים, סביבה. יש להם יכולת להשפיע על עתיד החברה ועל מרקם חיים שלם".

לדבריה, "בשנים האחרונות התחדדה ההבנה שהשינוי יכול לפרוץ מחוץ לגבולות הכיתה. ניהול בית ספר הוא נקודה ארכימדית במערכת החינוך. ניהול איכותי הוא זה שיכול להזיז את המחוג, לשנות תרבות, לקדם מציאות טובה יותר".

מנהלים ומנהלות שמגיעים מהחינוך הבלתי פורמלי, היא אומרת, מביאים איתם איכויות מיוחדות למערכת. "הבנה עמוקה של איך מניעים בני ובנות נוער, איך בונים חוויית למידה. איך מאפשרים לכל ילד וילדה לבחור את עתידם ללא תלות ברקע ממנו באו".

אופק לניהול היא תוכנית הכשרה תלת שנתית, בשיתוף מנהל עובדי הוראה ועתודות לישראל במשרד החינוך ומפעל הפיס והיא כוללת הכשרה, ליווי צמוד, מנטורינג אישי וקידום מואץ בתוך המערכת.

"זה לא מסלול קל, אבל אנחנו מעניקים מעטפת קהילתית וליווי אישי ומקצועי צמוד. המשימה שלנו היא להכשיר מנהלים ומנהלות טובים למערכת, המביאים איתם נכסים ניהוליים ולאפשר להם להישאר, לצמוח ולהשפיע לאורך זמן"

הסיפורים של אמיר ושל רוני אינם יוצאי דופן. הם חלק מתנועה שקטה אך מתרחבת. תנועה של אנשים שמגיעים מהשטח, מהחינוך הבלתי פורמלי, מהעשייה החברתית, ומבקשים לקחת אחריות רחבה יותר. לא מתוך נאיביות, אלא מתוך הבנה עמוקה של המחיר ושל הפוטנציאל.

"זה לא מסלול שמתאים לכל אחד", אומר רוני, "אבל למי שמרגיש שהשליחות שלו מבקשת מדרגה נוספת, זו יכולה להיות הבחירה הנכונה". אמיר מסכם בפשטות: "אם זה מדגדג לך, כנראה שיש לזה סיבה".