היא גדלה בחברה הבדואית בנגב. כשהיתה בחטיבת הביניים, עברה פאטמה אבו ג’עפר, חותמיסטית מחזור י’, עם משפחתה להתגורר בארה”ב. המעבר הזה היה קריטי עבורה וצייד אותה בכלים בהם היא משתמשת היום לקידום מעמד האישה דרך השפה האנגלית בבית ספר מקיף אל ראזי ברהט.
“אני רוצה להעצים את הנשים ולקדם את המעמד שלהן, והשינוי הזה מתחיל בכיתה עם התלמידות שלי.”
את מציינת את המעבר כנקודה משמעותית בחיים שלך
“המעבר לארה”ב השפיע על החיים שלי לטובה, זווית הראייה שלי כאישה ערביה בדואית, התרחבה. התחלתי לשים לב לשוני בין המגדרים, לתפיסות, לתבניות שגדלתי עליהן. המגזר הערבי, ובמיוחד הבדואי, הוא גברי ביסודו. הגבר שולט במשפחה, בעבודה, הוא מעל האישה. לגבר בחברה הבדואית אין אפשרות לבטא את עצמו בצורה רגשית, זה נתפס כנשי.”
גם בבית הספר ראית את השוני הזה?
“בתחילת השנה שמתי לב שיש הפרדה מוחלטת בין הבנים לבנות, בתוך ביה”ס באופן כללי ובתוך הכיתות שאני מלמדת בהן בפרט. למשל, במהלך נסיעות לטיולים, הבנים יושבים מקדימה באוטובוס והבנות מאחורה. בהפסקות אוכל יש הפרדה, הבנות בחצר האחורית והבנים מבלים בחצר הקדמית של ביה”ס. בנוסף לזה, סידור הישיבה בתוך הכיתה גם הוא מייצר הפרדה – הבנים מצד ימין של הכיתה, והבנות בצד שמאל. למעשה אין דו שיח בין הבנים לבנות. ההפרדה הזו הקשתה מאוד על תהליך העבודה שלי בתור אשת חינוך, למשל בחלוקה לקבוצות, בעבודות משותפות. שמתי לב שכשחילקתי את הכיתה לקבוצות, הבנות מאוד התביישו ולא הרגישו בנוח לעמוד בכיתה ולהשתתף מול הבנים. כאישה, שמאמינה בפמיניזם, החלטתי שאני חייבת ליצור שינוי. אני רוצה להעצים את הנשים ולקדם את המעמד שלהן, והשינוי הזה מתחיל בכיתה עם התלמידות שלי, שלא יתביישו להשתתף ולקחת חלק במהלך השיעור.”
אז איך באמת אפשר ליצור שינוי?
“זו סוגיה שמאוד הטרידה אותי בשנת ההוראה הראשונה שלי, חשבתי לא מעט איך אני עושה את זה, איך אני מייצרת פתיחות מחשבתית בסביבה שכל הזמן משמרת הפרדה ברורה בין נשים וגברים. התחלתי ליצור באופן מלאכותי שיתוף פעולה בין הבנים לבנות בכיתה. לדוגמה, חילקתי את הכיתה לקבוצות מעורבות, וביקשתי מהם לנהל דו שיח באנגלית אחד עם השנייה, ולאחר מכן לספר לכיתה מה הם למדו אחד על השנייה. מהבנים ביקשתי לתרגל את שמות הגוף הפונים לנשים – She, Her ולהיפך.”
“לא חשבתי שיהיה פשוט. אולי זו אחת הסיבות שלא ויתרתי. דבקתי במטרה שלי ליצור שינוי. ידעתי שמה שמתחיל בין התלמידים בבית הספר, יכול לחלחל לחברה הבדואית כולה.”
ואיך התלמידים הגיבו לזה?
“זה לא היה קל בכלל. עלו הרבה התנגדויות, גם מצד התלמידים וגם מצד שאר הסגל בביה”ס. בנוסף הגיעו גם התנגדויות מההורים בעקבות תלונות של התלמידות בבית. היה להן קשה לשנות את ההרגלים ולהתגבר על הביישנות הטיפוסית אותה מטמיעים בנשים בחברה הבדואית. קיבלתי הודעות מתלמידים ומהורים בהן כתבו לי שהם ממש נגד שיתוף הפעולה הזה, שזה לא מקובל עליהם.”
נשמע לא פשוט, אפילו מייאש
“האמת? לא חשבתי שיהיה פשוט. אולי זו אחת הסיבות שלא ויתרתי. דבקתי במטרה שלי ליצור שינוי. ידעתי שמה שמתחיל בין התלמידים בבית הספר, יכול לחלחל לחברה הבדואית כולה. התחלתי לראות ניצנים של שינוי ביחס של התלמידים לשיעור. לאט לאט הופיעה אפילו התלהבות! התחלתי לקבל הודעות מתלמידים ותלמידות שכתבו לי שהם שמחים מאוד על השינוי הזה, הבנות שמחו שהן יכולות לעמוד בכיתה ולשתף במחשבות שלהן, הן התחילו לצבור ביטחון. תלמידות אמרו לי – אנחנו יודעות עכשיו שכשנגיע לאוניברסיטה לא תהיה לנו בעיה לעמוד ולהציג מול הכיתה. התלמידים הבנים אמרו שהם ישמחו שהאחיות שלהם גם ישתפו פעולה באוניברסיטה עם תלמידים אחרים. זה היה מאוד מרגש.
היום אני יודעת שהחוויה עבור התלמידים והתלמידות בשיעורים שלי היא שונה, הם נהנים מהשיעורים שלי, הזמן הזה משמעותי עבורם. כמובן שהשינוי הוא הדרגתי ויש הבדלים בין הכיתות, אבל אני רואה איך ההשפעה של זה פורצת קדימה וגם יתר הצוות החינוכי בבית הספר מקבל מזה השראה.”
איזה מהפך!
“אפשר לומר. ברור שיש לי עוד דרך ארוכה, אבל אסור להתייאש. זה גם מה שאני מלמדת את התלמידים שלי. יש לכם מטרה? תשיגו אותה, גם אם קשה, לא מתייאשים, מנסים יותר חזק ועובדים עוד יותר קשה ובסוף, מגיעים.”
