פרויקט חדר המוזיקה עלה כרעיון בפגישה בבית ספר “אורט מלטון” בבת ים, בו אין מגמת מוזיקה. דרור ניב, מורה לאנגלית ורכז מעורבות חברתית בביה”ס, סיפר לנו איך הרעיון הפך למציאות וכיצד הוא עומד להוציא אותו לפועל כנגד כל המכשולים.

אז איך בעצם נולד הרעיון?

“יש לי תואר ראשון במוזיקה, ניגנתי בעבר בגיטרה ופסנתר, אבל שם זה נגמר. מבחינתי המוזיקה היתה פרק קודם בחיים שלי ופתחתי פרק חדש. הרעיון בכלל הגיע ממי שניהל את חטיבת הביניים בשנה שעברה, מתן ראבד, היו לו המון רעיונות חדשניים והתחברנו ברמה האישית. בפגישה השנייה שלנו הוא אמר שהוא רוצה להקים חדר מוזיקה ושמע שיש לי תואר ראשון בתחום. אני לא ממש האמנתי שנצליח מבחינה תקציבית אבל זה נשמע לי מגניב. כנראה שהתלהבתי מהרעיון כבר אז, כי דיברתי עליו עם חברים ומשפחה וזה הגיע לאוזניו של בן הזוג של אמי, שהוא גם יו”ר דירקטוריון ‘קרן בוקסנבאום נטע’, ששמה לה למטרה להשקיע כספים לסיוע במקומות נחשלים. המדד הסוציו אקונומי של ביה”ס שלנו התאים לקהל היעד. בהתחלה חששתי שזה יהיה לא אתי להציע את הפרויקט הזה בגלל הקירבה, אבל אז הבנתי שיש ועדה שאחראית על קבלת ההחלטות, ובמידה ואני מגיש בקשה אז יו”ר הדירקטוריון לא ישתתף בהצבעה. זה הרגיע אותי.

אז אולי סגרת את פרק המוזיקה מהר מדי

כן, כנראה שזה לא נגמר בינינו. כשכל זה קרה מצד אחד נורא התלהבתי והוצפתי נוסטלגיה ומצד שני ממש חששתי. יש משהו מפחיד בלחזור אחורה למשהו שעזבת. בתור ילד, מוזיקה הייתה נקודת החוזק שלי, זה היה ברור לכולם. כשהתבגרתי והגעתי ללימודים, פתאום חטפתי שוק, הבנתי שאני לא כזה טוב כמו שחשבתי, הבנתי שמוזיקה זה לא העתיד שלי. לכן כשזה עלה הייתי קצת מבוהל, חששתי שמתן הולך להציע לי להיות מורה למוזיקה, אבל מהר מאוד הבנתי שלא מדובר בסיפור שלי עם המוזיקה, אלא מה אני יכול להביא לתלמידים דרך המוזיקה. דווקא בתור נער שאהב מוזיקה, נוצרה נקודת חוזק מאוד גדולה בתוך הדבר הזה.

מה המטרה של “חדר מוזיקה”?

בגדול – לתת לתלמידים מפלט, לאפשר להם ללמוד וליהנות ממוזיקה, על שלל סגנונותיה. רוצה ללמוד לנגן רוק? או שירים מהטיקטוק? או להקים להקה עם החברים שלך מהבית ספר? זה המקום. אם ניקח את זה לרמה הפרקטית, המטרה היא לפתוח מגמת מוזיקה בבית הספר. אבל אני מסתכל על זה קצת אחרת – המוזיקה היא הכלי בדרך למטרה. בחוויה שלי, למוזיקה יש כח אדיר, מוזיקה זו הדרך הכי טבעית לתרפיה. בעיניי זו גם הדרך הכי נעימה ללמוד, לאמן את המוח. זו דרך בריאה לפרוק תסכולים וכעסים, לשכוח מהצרות. ומעבר לזה – זו הדדמנות להכיר את עצמך, במה אתה טוב, מה החלומות שלך. יש בזה גם הזדמנויות מעולות לחינוך, למשל לעמידה בזמנים. מעבר לדברים היומיומיים, זה גם יכול להגשים חלומות עבור נערים ונערות. ובכלל, אני רוצה לקחת את הפרויקט גם לכיוונים של חינוך מיוחד – סדנאות תיפוף, תרפיה במוזיקה, אין לזה גבול בעיניי.

אז איך מרימים פרויקט כזה? מאיפה מתחילים בכלל?

עברנו עם זה המון שלבים. בהתחלה בכלל לא הייתי בטוח שתהיה היענות, אז הרצתי שאלון בין התלמידים בחטיבה, לראות אם בכלל מישהו יענה. הגיעו 100 תשובות! זה נתן לי ביטחון, התלמידים בעניין. ואז התחלתי לקדם את נושא המימון. הגשתי מכתב בקשה לקרן, פירטתי למה אנחנו צריכים את הכסף, מה המשמעות של פרויקט כזה עבור התלמידים. היו לא מעט שלבים בירוקרטיים, טפסים, החתמות, בקשות, אבל עם הרבה אנשים טובים בדרך ועם המנהלת האדמניסטרטיבית שלנו, יפעת, שעושה עבודה מדהימה ונתנה לנו פוש גדול, בסוף קיבלנו אישור ולהפתעתי גם קיבלנו סכום ממש יפה מהקרן.”

אוקיי ועכשיו כשיש מימון מה עושים?

“עד שהכסף נכנס, ניסיתי לארגן חדר מוזיקה זמני באחת הכיתות, הבאתי גיטרה, נפגשנו כמה תלמידים וניגנו ביחד. זה היה נחמד אבל לא מספיק רציני כדי לייצר מחוייבות אצל התלמידים. עם כמה שהם התלהבו, בסוף צריך לדחוף אותם, לפתות אותם לקחת את ההזדמנות. הבעיה שבדיוק התחילה הקורונה והכל נפסק. החלטנו בכל זאת לנצל את הברייק הזה וקנינו במהלך הקיץ את כל הכלים עם הכסף שקיבלנו, שהיה צבוע למטרה הספציפית הזו של רכישת כלים לחדר המוזיקה של אורט מלטון. ואז התחילה השנה ורציתי לפתוח את החדר ו…סגר שני.

וואו, איזה מייאש

נכון, אבל פתאום לקראת סוף הסגר קיבלתי טלפון מעליזה, המנהלת של בית הספר. היא אמרה שמנהל הקונסרבטוריון בבת ים, ארז, שמע על חדר המוזיקה ורוצה לבדוק אפשרות לשיתוף פעולה. נפגשנו, והייתה אחלה פגישה, מאז אנחנו בקשר שוטף וכרגע אנחנו בוחנים את כל הכיוונים האפשריים לסבסד את הפעילות.

ואיפה זה עומד עכשיו?

יצאנו בפרסומים לקראת ההקמה של הפרויקט, שיכלול גם חדר מוזיקה בבית הספר וגם תכנית לימודים משותפת עם הקונסרבטוריון בעיר. הוצאנו שאלון כדי שכל מי שמתעניין יוכל למלא, הכנסנו לתוכו שאלות שהיו חשובות לנו ולפי כמות התשובות והלך הרוח, נוכל ארז ואני להרכיב ביחד את תכנית הלימודים. אנחנו מתעסקים עם אוכלוסיה לא קלה. אני יודע שזה יהיה מאוד מאתגר, אבל יש גם הרבה התלהבות סביב זה. התלמידים כבר שמעו שזה הולך לקרות והם מתרגשים.

נשמע שזה קורה, אחרי הכל

כן. בכלל יש הרגשה של שינוי, גם בינינו החותמיסטים וגם בכלל בחינוך. מרגיש לי שמורים מצליחים לתפוס מעצמם יותר, יותר ממה שתופסים מאיתנו בציבור, וזה מחלחל הלאה לציבור הכללי. אנחנו עובדים מאוד קשה ונתקלים בלא מעט מכשולים ואתגרים. הגיע הזמן שזה יצא החוצה. גם עבור הילדים, שהם לקוחות הקצה שלנו ובשבילם אנחנו צריכים “שיתפסו” מאיתנו, וגם בשביל עצמנו! המסר שלי למי שהיה רוצה להרים פרויקט אצלו בבית הספר – זה נשמע קצת קלישאתי, אבל יש מספיק סיבות למה זה לא יעבוד. תזכרו ותגידו לעצמכם ולסביבה כל הזמן – למה כן! במקצוע שלנו זה עובד. לא חסר “לאים” לאורך הדרך, אבל ההיסטוריה מראה שכל דבר משמעותי שקרה התחיל מזה שמישהו חשב למה כן.”