(צילום:אלון אנגל)
למה באתי לחותם: באתי לחותם כדי להיות חלק ממשהו שהוא הרבה יותר גדול מללמוד הוראה באקדמיה. לראות את התלמידים מעבר לציונים ומספרים במערכת, לאפשר להם לגדול ולחוות רגעים שיעצבו אותם כאזרחים במדינה.
הרגע הכי מרגש שהיה לי בכיתה: השגחתי במבחן באחת הכיתות שלימדתי, ותלמיד אחד שהתחנן במשך חודש למכתב המלצה לצבא מבית הספר כדי שיגייסו אותו לקרבי, היה מתוסכל ועצבני, אז התיישבתי מולו ופתחתי מחשב, כתבתי לו מכתב המלצה ושלחתי לו לווצאפ. אני חושב שהרגע הכי מרגש שהיה לי הוא הפרצוף שלו והחיבוק שהביא לי כשעשיתי את זה.
משפט בלתי נשכח שתלמיד/ה אמר/ה לי: “בסדר עמרי אתה לא דוגמא אתה לא מורה רגיל”. משפט נוסף, לאחרונה בזמן המילואים כתבתי כמה מילים לתלמידים שלי, אז אחת התלמידות כתבה לי בפרטי “תשמור על עצמך עמרי אני גאה שאתה המורה שלי תודה שפינית לנו זמן וכתבת את ההודעה הזאת”.
הדבר הכי חשוב שגיליתי על עצמי: שאני לא מתפשר על דברים שחשובים לי באמת, גם אם זה בא עם ביקורת גדולה על המערכת.
החותמיסט שהכי עזר לי: עמיחי יוסף בן אברהם, חותמיסט מהמחזור שלי, שהזכיר לי בנוכחות שלו כל פעם שזה בסדר להרגיש ולבטא את מה שעובר לנו בבטן.
איך זה ללמד בתקופת חירום: ללמד בתקופת חירום זה לא באמת ללמד כרגיל. אי אפשר להתעלם ממה שקורה מחוץ לבית הספר. אי אפשר להמשיך כרגיל את המירוץ לתעודת הבגרות.
בעולם אידיאלי, כל ילד, ילדה, מורה ואזרח יהיה שותף פעיל שתורם מעצמו למען המדינה. אין שיעור שאני לא עוסק במצב, אי אפשר להתעלם, גם אם זה בא על חשבון הלמידה.
רגע של תקווה בתקופה האחרונה: לראות תלמידים בבית הספר מבינים את המשמעות של נתינה, ומתמיינים בטירוף לשנות שירות ומכינות לפני צבא.
העצה הכי טובה שהייתי נותן לעצמי לפני חותם: לא משנה מה תחליט לעשות בהמשך, לך עם תחושות הבטן, ושהמשפחה תמיד תהיה לפני הכל.
בעוד חמש שנים אהיה: מורה בטוח, אולי גם מנהל, אולי אלמד מקצוע נוסף, לא ממהר לשום מקום 
שינוי חברתי וקידום שוויון הזדמנויות
בחינוך זה אנחנו – הצטרפו!
