הכירו את מרינה, חותמיסטית מחזור י"ג, בוגרת תואר ראשון במדעי החיים באוניברסיטת בן גוריון, ביולוגית במקצועה, אשר עבדה בתחום הפארמה, בסטארט אפ שעבד על פיתוח תרופה לסרטן. למעשה, היא מעולם לא חשבה להיות מורה, עד שהפכה לאמא ופגשה את אי השוויון בחינוך בעצמה, כשהחלה לחפש גן לבתה. מתוך החוויה הזו בחרה לעשות קורס לחינוך מונטיסורי, במקביל לעבודתה ומשם הגיע החיבור לחינוך והרצון לעבוד עם ילדים. בקורונה פתחה מרינה חוג לילדים קטנים ושם היא הרגישה כמה השפעה יש לכישורים והיחס שילד מקבל, על ההתפתחות שלו.

הבחירה בחינוך

בהמשך, מרינה החלה לחשוב לעשות שינוי קריירה ולעבוד עם ילדים. היא קבלה החלטה אמיצה והגיעה לאלוני יצחק בתור לבורנטית, כדי לבחון את חווית ההשתלבות בצוות בית הספר מקרוב. אחרי חודשיים היא עזבה, אבל במהלכם היא פגשה את התלמידים.ות, יצרה עמם.ן קשר אישי וחשה חיבור חזק אליהם.ן. באחד השיעור כשעזרה למורה אחרת, המנהל הפנה אותה לחותם.

אחרי התלבטויות האם לחזור לתחום שלה או לעשות את השינוי, הדבר שהכריע את הבחירה בחינוך, היה המפגש האישי שלה עם התלמידים והתלמידות והקשר האישי שנרקם עמם.ן. היא הרגישה כמה משמעותי שיהיה אדם מבוגר שיראה אותם.ן שאיתו יוכלו לחלוק את החוויות שלהם. במקביל, היא הרגישה שהדרך שלה כמדריכה מונטיסורית מחזקת את הבחירה בחינוך, שכן גם בעשייה זו היא חשה את המשמעות שבעבודה החינוכית.

מרינה היא חותמיסטית ממחזור י"ג, מורה לביולוגיה ומדעים ומחנכת כיתת קדם נעל"ה בבית ספר אלוני יצחק. הכיתה של מרינה מונה 21 תלמידים ותלמידות בכיתה ט', של נערים.ות פליטי המלחמה באוקראינה, שעלו ללא הוריהם.

מרינה וכיתת נעל"ה

התלמידים והתלמידות נחשבים לכיתה "תוססת", מורכבת שהייתה מעורבת בלא מעט אירועי אלימות. חבר'ה שלא רוצים להיות כאן, מתמודדים עם הטראומה של המלחמה ועם הגעגוע הביתה. הם לא קיבלו אף מורה ומרינה החליטה שהיא זו שתכנס להם ללב. בתחילת הדרך התלמידים.ות אמרו לה: "אנחנו נותנים לך שבוע לשרוד", אחרי חודש היא כבר קיבלה מכתבי אהבה ראשונים.
היא משתפת: "זה דורש גבולות, לצד הכלה אינסופית כי מדובר בילדים שהם בפוסט טראומה מהמלחמה ולכל אחד יש סיפור מורכב בלי קשר".

כשהיה מבחן להקבצות במתמטיקה אחרי שהתלמידים.ות לא למדו כל השנה, דיברה איתם על החשיבות של הלמידה. התלמידות והתלמידים לא היו מוכנים.ות כלל למבחן, למרות שמרינה לא מורה למתמטיקה היא ישבה ב12 בלילה לפתור תרגילים במתמטיקה והכינה סרטונים, שבעזרתם יוכלו ללמוד ולהתכונן והם.ן הצליחו וקיבלו ציונים טובים.

מרינה החלה לבנות עם כיתתה קשר אישי וככה לאט לאט החלה לקבל פידבקים חיוביים. כבר בחנוכה התלמידים.ות הכינו עבורה בורשט (מאכל אוקראיני) כי הם זכרו שהיא סיפרה כמה היא אוהבת אותו ומתגעגעת לטעם שלו מבית סבתא. אותו היא לא ידעה להכין בעצמה. התלמידים.ות קנו מצרכים, הכינו לה בורשט והביאו אותו למרינה לבית הספר.
מרינה מספרת על הבניית הקשר האישי, על הגעה לכפר בשבתות וחגים, הכנת פנקייקים, מרק לתלמיד שחולה ואלו רק דוגמאות בודדות, שמתארות התנהלות ותפיסה רחבה.
"רק כשהם.ן מרגישים.ןת נראים.ות ומוערכים.ות, אז אפשר לדבר על הלימודים ועל ההתנהלות שלה.ן ".

פתאום יש פה הצלחה

מרינה מספרת על הרבה רגעים מרגשים עם הכיתה. אחד מהם היה במסיבת הסיום. בתור מחנכת מרינה הכינה לתלמידיה סרטון באוקראינית, למרות שהיא דוברת רוסית והתלמידים.ות באו לחבק אותה… אחד- אחת. מרינה משתפת: "אני מרגישה שאני ממש נלחמת עבורם.ן ואומרת מה יש בהם.ן, הרגשתי שהם.ן מרגישים.ות את זה. הם.ן לא הפסיקו לחבק אותי ולומר מילים נוגעות… לא ציפיתי שזה יקרה. כי מדובר בילדים שכל הזמן אני צריכה להציב להם.ן גבול. קבוצה מורכבת שלא רוצים.ות להתעסק איתה ופתאום מרעיפה עליי אהבה והערכה על מה שאני עושה עבורם.ן. במהלך השנה ראיתי שלא טוב להם ופתאום את מרגישה שיש פה הצלחה… זה לתת את הנשמה, זה ללמוד יחד איתם. היום אני מסתכלת ואומרת לעצמי- וואלה הצלחתי לדחוף אותם והם.ן התחילו ללמוד, הם.ן אשכרה צילמו לי את עצמם.ן מתכונננים.ות למבחנים וזה ניצחון גדול".

עזרה בדרך

"קודם כל יש לי את נדב, רכז הבית, שאני מתייעצת איתו המון בתחום הרגשי והמקצועי. המשפחה שלי מאד תומכת בי ומזכירה לי כל פעם מחדש למה בחרתי במקצוע הזה ולמה חשוב לי כל כך להיות עבורם.ן. ויש לי את עצמי כי גם אני הייתי פעם עולה חדשה, בניגוד לרצוני. אחרי שאבי נפטר בחרתי להכנס עם אחותי לכפר נוער, אז אני מזדהה איתם, יש לי את ההבנה הזו שעולה חדש נכנס למעגל ההדרה ברגע שהוא יורד מהמטוס, אני יודעת מה זה להיות שונה ובעיקר אני יודעת מה זה כשאתה רוצה לחזור הביתה. יש הבדל ענק בין העולים שבחרו בזה לאלה שלא. בשבילי מדובר בסגירת מעגל".

"בתוך כל זה, זו הייתה השנה ראשונה שלי, זה לא שאני מורה מנוסה וזו קבוצה הכי מורכבת בכפר, פליטי מלחמה… אני רואה את החדשות לפני שאני נכנסת לכיתה, אני בקשר עם ההורים והעבודה איתם היא בעוצמות מאד גבוהות שעברתי במהלך השנה ביחד איתם עם המון רגש והכלה. לפעמים אני מופתעת מעצמי אבל זה עובד אני רואה את השינוי".

סוף השנה

בדרך כלל מי שעולה בכיתה ט', פוגש בכיתה י' מחנכת אחרת, אבל במקרה הזה מרינה ממשיכה עם הכיתה גם השנה. היא מספרת: "אמרתי לעצמי שאני לא יכולה להיפרד מהם והם מצדם אמרו לי: 'אנחנו לא ניתן לך ללכת גם אם תרצי' והם.ן ילדים.ות שלא רצו אותי. מבחינתי התרומה שלי למול המלחמה הזאת, זה החינוך של הכיתה הזאת".

הנערים והנערות חזרו לאוקראינה לחופש הגדול. זו לא חזרה רגילה כמובן בגלל המלחמה. מרינה משתפת: "הם מגיעים.ות לגבול עם אוקראינה, שם האמהות פוגשות אותם.ן ויש להם נסיעה דרך כל הערים ההרוסות, את כל הנזק והמלחמה. יש לי תלמידים ותלמידות ששרפו את בית הספר שלהם.ן ועכשיו הם יראו את זה בעיניים. אני כבר מתכוננת לקבל אותם.ן והתקווה שלי שירצו להישאר בארץ וירגישו שייכים לארץ ולאלוני יצחק".

ממש בימים אלה, עם תחילת שנת הלימודים, מרינה מקבלת את התלמידים והתלמידות.

המסרים של מרינה

"כמו שמריה מונטיסורי אמרה "חינוך הוא דרך לשלום".
"דרך החינוך אנחנו נעשה שינוי, ולנו לאנשי חינוך יש זכות גדולה ללוות את התלמידים בתהליך הזה, כדי שהם לא יהפכו לחסרי רגש וחסרי אמפתיה. להפך, התפקיד שלנו שיהיה להם מקום להתפרק, להכיל אותם ולהוביל לדרך אחרת, למקום טוב יותר. זה בידיים שלנו.
ודבר נוסף, אני רואה שהרבה פעמים יש יותר מדי ציפיות מהתלמידים.ות. אני חושבת שאנחנו צריכים כאנשי ונשות חינוך, קודם כל לאהוב ולהיות סובלניים ולתת להם זמן להתאקלם ולהתסגל ולא למחוק את התרבות שלהם. לכבד את התרבות שלהם, את הזהות שלהם ורק אז מהמקום הזה לתת היכרות ולהכניס לאט לאט צעד צעד לתרבות הישראלית.  לראות אותם".

הם.ן המורים והמורות שלי

"אחרי הכשרת הקיץ נכנסתי לאלוני יצחק ואני מרגישה שהתלמידים.ות לימדו אותי להיות מורה, להיות מחנכת ואני הלכתי אחריהם.ן. מצד שני, אני הדמות האמונה על הגבולות ועל ההכלה ומצד שני, הם המורים והמורות הכי טובים שהיו לי. בתור מחנכת קבלתי מהם.ן כלים, היום אני כבר אדם אחר. אני לא אותה מרינה שנכנסה לכיתה בתחילת השנה".