זהו סיפור על חיים מלאים בזהויות שנבנות ומתרסקות כל פעם מחדש, על אמונה באדם ועל הילד הפנימי ששוכן בכל אחד מאיתנו.

זה הסיפור של חגי בן אברהם – מנהל בכפר הנוער ויצ”ו נחלת יהודה בראשון לציון. בכנס חותם האחרון (אפריל 2019) חגי סיפר לנו את סיפור חייו המופלא, ואיך כל המשברים והתקריות שעבר הביאו אותו להיות איש החינוך שהוא היום.

אמו של חגי הייתה בת 17 כשנולד ולא הייתה יכולה לגדל אותו כראוי וכבר בכתה ג’ הוא נשלח ללימודים במסגרת פנימייה. תחושות של זעם פנימי,מירמור וחרדת נטישה הפכו את חגי לילד שמשוטט בחוץ במקום ללמוד ופותר בעיות בצורה כוחנית ואלימה. “כשהייתי שם חייתי בין ילדים שהם כמוני, תוך הידיעה שאמא שלי עזבה אותי. זו הזהות שגיבשתי לעצמי באותה התקופה ולפיה התנהלתי”. בסוף כיתה ט’ חגי עבר לגור בקיבוץ, במוסד חינוכי שיתופי לנוער. בתחילה שלטה בו תחושת הזרות: “הקיבוצניקים המקומיים התייחסו לחברת הנוער כאל ‘חיות בר’ ואני הייתי צריך למצוא את עצמי ולהבין איך להתנהל עם האוכלוסייה ועם דפוסי ההתנהגות השונים”.

במהלך השנתיים הראשונות בקיבוץ חגי היה מעורב בהרבה תקריות אלימות, ועלה לדיונים חוזרים ונשנים בקרב חברי ועדת הקיבוץ שרצו לסלק אותו. נקודת המפנה האמיתית של חגי קרתה בכתה יב’, כאשר היה מעורב בתקרית אלימה במיוחד שהביאה אותו לסכנת סילוק ממשית מהקיבוץ. לאחר שחווה ודני, הוריו המאמצים, הצליחו להשאיר אותו בקיבוץ, הם הושיבו אותו לשיחה ואמרו לו שהמצב לא יכול להמשיך ככה, שאחרי כל כך הרבה תקריות שליליות יהיה להם קשה להמשיך ולהלחם על הישארותו בקיבוץ. “הגעתי לחדר, סגרתי מאחורי את הדלת, ניגנתי תקליט ואמרתי לעצמי: ‘לא נמאס לך להיות בלתי נסבל בכל מקום שאתה מגיע אליו? אתה לא מבין שלא באמת אוהבים אותך? שפוחדים ממך?’. החלטתי שאני עושה שינוי, והשינוי התחיל מבפנים”.

במקביל לתהליך של אימוני ספורט וריצות, הוא התחיל גם להיות פעיל ולתרום לחברה בקיבוץ – ועדת התרבות, עיתון הקיבוץ והתיאטרון הקיבוצי. עם תהליך השינוי הזה גיבש חגי זהות חדשה – “השומר הצעיר”, הזהות שחיברה אותו לקיבוץ וגרמה לו להרגיש שייך, אהוב ומוערך ולהביא את עצמו לידי ביטוי.

לפני גיוסו לצבא, כשהגיע הזמן לקבלת ההחלטה של ועדת הקיבוץ – האם יוכל להשאר ולגור בקיבוץ – חלה טלטלה נוספת בחייו: חברי הקיבוץ טענו שהשינוי שחל בהתנהלותו של חגי בקיבוץ לא מספיק אמין, ולכן הוא לא יכול להשאר בקיבוץ. “אני חושב שזה היה אחד הרגעים הקשים ביותר שחוויתי בחיי, אפילו יותר מהנטישה של אמא שלי בפנימייה. אמרתי לעצמי: ‘גם כשאני טוב מעיפים אותי?’. ארזתי את חפצי בלב כבד ועזבתי את הקיבוץ”.

למרות החוויה הקשה, בשירותו הצבאי חגי בחר לפעול לפי השיעור הגדול ביותר שלמד בקיבוץ: ‘בכל מקום שאתה הולך אליו תמיד תהיה הכי טוב שאתה יכול’ וכך בצבא הוא היה חייל מצטיין וקיבל תפקיד פיקודי נחשב. לאחר השיחרור הוא השלים את לימודיו והשיג תעודת בגרות מלאה ולאחר מכן גם המשיך לתואר ראשון.