את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק

מכתבה החשוף והמרגש של החותמיסטית אמילי בן אור, שמספרת על החוויה האישית שלה הפעם כאמא.
היא משתפת אותנו על המפגש המרגש בין בנה לבין החותמיסט, מתן אלישע.

כמורה פגשתי ילדים רבים וסיטואציות רבות, אבל כלום לא הכין אותי למקרה הבא.
נעים להכיר, אני אמילי בן אור, חותמיסטית מחזור ו׳ וזה הסיפור הפרטי שלי, על החותמיסט שהחזיר את ניתאי הביתה.

לקראת סוף יוני, לפני כמעט שנתיים, באמצע הלילה, עלה הבית שגרנו בו באש בעודנו ישנים בתוכו.

ניתאי, בננו הבכור, אז, נער חודשיים לפני בר מצווה, התעורר מאש להבות שכבר הגיחו לחדר הילדים והתחילו לאחוז במיטתו.

בתושייה ובאומץ רב הצליח לצעוק ולהעיר את בני הבית, ואנו ארבעתנו הצלחנו להימלט דרך ‏חלון בחדר הילדים (סיפור סיפור, אבל לא זה הסיפור).

לצד ההתארגנות הפרקטית (כמעט ולא נשאר לנו עבר), הייתה גם התארגנות רגשית. כל אחד מאיתנו הגיב באופן שונה למצב החדש.
אבל גיל ההתבגרות זאת תקופה מיוחדת ורב הנסתר על הגלוי.

והילד הזה מתחילת הסיפור, הבן האהוב המוכשר והשקול שלי התחיל ללכת לאיבוד. זה התחיל בחוצפה ומעשי קונדס והתגלגל כמו כדור שלג לכיוון חד סתרי רע מאוד. עשינו הכל, וזה לא הספיק.

בבית ספר הרימו ידיים, מושגים כמו נשירה סמויה ואז גם נשירה גלויה נאמרו, ולא משנה כמה שוחחנו וחיפשנו את הדרך אליו, הילד שלנו הלך לאיבוד. כל יום עוד קצת, כל פעם יותר רחוק. כבר לא האמינו לי כשאמרתי שהוא ילד מהמם שהלך לאיבוד. הסתכלו עליי במבט הזה שכאומר- מהילד הזה כבר לא יצא הרבה.

יום הורים של תחילת שנה, המחנכת המהממת שלו כבר לא יודעת מה להגיד יותר, חוץ מזה שלמרות הכל, היא אוהבת אותו מאוד.

בעודי עומדת מדוכדכת בחצר בית הספר, לא מבינה איך קורה שילד כל כך אהוב ומושקע נשמט לי מבין הידיים ואף אחד כבר לא מאמין בו או מאמין לי. ואז, שם בחצר, אני פוגשת את חברי מהכשרת חותם מחזור ו׳, מתן אלישע.

כבר אז התחברנו דרך המוזיקה, היינו נשארים קבוצה של חותמיסטים בימי שלישי, כשכולם יצאו הביתה לאפטר ועושים מדורה על החוף, מנגנים ושרים ומתכוננים לפרק החדש בחיינו.

איזה קטע, מה אתה עושה פה? שאלתי. הוא מורה כאן, ענה. גם אז היה עם הגיטרה תלויה על גבו.

דיברנו קצת, סיפרתי לו קצת על ניתאי שגדל, ועל החיים. על כמה מודאגת אני וכמה הייתי רוצה שימצא את הדבר הזה, שמסדר את הראש בגיל ההתבגרות, כמו שאני מצאתי את האהבה למוזיקה כשהייתי נערה. מקום מפלט. שיוכל לעצור בו.

התשובה כבר עמדה בחלל שבנינו, ביקשתי ממתן שיכיר לניתאי את המוזיקה, שיושיט לילד המהמם הפרטי שלי יד. למרות שהוא בכלל לא מלמד את הכיתה שלו.
אולי שמר לי חסד נעורים מימיי ההכשרה, אולי ראה את המצוקה הגדולה שהיינו בה שנינו, ניתאי ואני. אבל הוא הרים את הכפפה ואמר לי יאללה, אני מוכן לנסות.

זה התחיל בשיעור פרטני שהפך מהר מאוד למערכת אישית, מלאה בשעות של למידה מוזיקלית ותרגול. וגבולות ברורים שצריך לכבד כדי לזכות באלו. נבנתה שם מערכת יחסים אישית, עמוקה ומיוחדת בין מנטור לתלמיד שקדן.

הם עבדו בשיתוף פעולה עם המחנכת (האדירה!!) שלו ובכפוף לפידבק שלה. הוא השלים את כל המבחנים של המחצית הראשונה וסיים אותה עם תעודה ראויה ומכובדת שניתן להרשם איתה לתיכון. הוא יישר את התנהגותו והחל ללמד בבית ספר את הצעירים ממנו, ואף הצטרף להרכב הבוגר כגיטריסט.

הוא מצא את הדרך חזרה הביתה.
הוא סיים בית ספר 8 שנתי כתלמיד מוביל מן המניין. הוא עולה לתיכון זקוף ובטוח בעצמו ובכלים שרכש.

בהכשרת חותם למדנו שצריך כפר שלם כדי לגדל ילד. זה כנראה נכון. אבל לפעמים כל מה שצריך זה מבוגר שיראה אותך ויאמין בך גם כשהשאר כבר לא.

מתן. תודה על האדם והמחנך שאתה.
אתה משהו מיוחד. תודה לעולמים על שהחזרת את ניתאי שלי הביתה.
על שעות ארוכות של עבודה אישית, על הכוונה ואוזן קשבת. הבנתי מה המשמעות של מחנך טוב מהצד השני של התקליט. איזה מזל שחותם בחרו בך למשימה וכמה טוב אתה מבצע אותה. על המשפחה שלנו – השארת חותם.