הילה פרץ
חותמיסטית ממחזור ט"ו, בעלת תואר במשפטים, המלווה בלימודי נגישות. מורה לשפה, בית ספר הדקל בדרום תל אביב.
שווה לי לקום בבוקר כדי: לקבל אהבה שאינה תלויה בדבר.. אולי נשמע קיטש, אבל כשעובדים ביסודי זו בדיוק ההרגשה. על זה נאמר "זר לא יבין זאת".
למה באתי לחותם: האמת.. היינו בתאילנד, בירח דבש לפני החתונה, וחיפשתי משרה מעניינת ומספקת, שתתאים למי שרוצה להיות נוכחת גם עם הילדים שלה. אחותי שלחה לי פוסט בפייסבוק והחלטתי לנסות את מזלי בזמן שישבנו בצ'אנג מיי, אני התקבלתי (יוני בעלי לא).
הרגע הכי מרגש שהיה לי בכיתה: בסוף השנה שעברה, משמע סוף שנת ההוראה הראשונה שלי, תלמיד כיתה ג' העניק לי ספר כמתנת פרידה והוסיף ברכה שהוא כתב בכוחות עצמו.. בתחילת השנה הוא לא ידע לכתוב, ואני כמובן נמלאתי גאווה ובכיתי מרוב התרגשות.
משפט בלתי נשכח שתלמיד/ה אמר/ה לי: לא תלמיד, אלא אמא של תלמיד- "הנה המלאך שלי" כל פעם כשהיא נכנסת אל בית הספר. הבן שלה מתמודד עם קשיים רבים מאוד, מבטא אותם באלימות מילולית ופיזית ולשמחתי הצלחתי ליצור איתו קשר אישי, שבתוכו מה שאני רואה לנגד עיניי זה את טובתו, את הנוכחות שלו והשייכות שלו לכיתה. כל בוקר כשהוא נכנס לבית הספר הוא בא לחבק אותי.. והאמת, זה שווה את הכל. זו הסיבה שלי לקום בבוקר!
הדבר הכי חשוב שגיליתי על עצמי: שאני ממעיטה בערך שלי, ביכולות של עצמי.. לגלות משהו כזה על עצמך, קורה רק כשאת מתחילה לראות הצלחות קטנות שהופכות לגדולות.. וזה לא רק בבית הספר זו הבנה שמשפיעה על החיים שלי. "איך אני אחנך ילדים? לא ניקדתי מגיל 7 נראה לכם שאני זוכרת משהו?" ואז הם מתחילים לקרוא, לאיית… זה עוד צעד שלהם בעולם, ואין אושר גדול מזה.
החותמיסט/ית שהכי עזר לי: זו לא חותמיסטית אחת, אלא צוות- לילוש ושרון.. היינו יחד בקבוצת הדעת, הן מהדרום ואני מהמרכז ועכשיו אני מוצאת את עצמי נוסעת באמצע שבוע לשדרות לארוחת ערב.
העצה הכי טובה שהייתי נותנת לעצמי לפני שהצטרפתי לחותם: תקשיבי ותרשמי כל דבר מקבוצת הדעת – זה מה שבאמת הופך אותך ל'מורה'.
בעוד חמש שנים אהיה: מחנכת כיתה א' ואמא לילדים משלי.